כמה שקל להתלונן….

אופטימית יקרה. ברור שאת מצליחה לחסוך! ברור שיש לך סיכוי להגיע לפרישה מוקדמת! את ובן זוגך הייטקיסטים! אתם מרוויחים הרבה מעל לממוצע בזמן שאנחנו שאר בני התמותה עסוקים רק בלגמור את החודש על משכורת מינימום! ברור שאת יכולה לפרוש בגיל צעיר ולהסתכל על כולנו ממרומי מגדל השן שלך ולצקצק בשפתיים על כל האנשים המסכנים שמשועבדים למעסיק. כולם יודעים שבהייטק יש משכורות טובות אבל היי אנחנו לא מבינים במחשבים אז אין לנו שום סיכוי להצליח להגיע לפרישה מוקדמת! אנחנו תקועים כאן עם המשכנתא והחובות ובכלל אין לך ילדים עדיין אז את לא מבינה כמה זה עולה לגדל אותם!

 

אז יש לי רק דבר אחד להגיד לאותם בכיינים מסכנים שלא גומרים את החודש. רגע, חכו רגע, אני הולכת למצוא כינור ודלי לדמעות. אוקיי, מצאתי עכשיו אני מוכנה אז הרשו לי לצטט את הסופר והמנטור האהוב עליי, גבי ניצן כשאומר:

עדיף להיות עשיר ושמח מעני ומסכן.

כן, זה ברור, זה מובן מאליו, מי לא היה מעדיף להיות עשיר ושמח מאשר עני ומסכן? אבל העניין הוא שנראה שהרוב בוחרים להיות עניים מסכנים. להתמקד במה שאין במקום במה שיש. להתמקד במה שקיים במקום מה שאפשר לעשות. אם כל הזמן תסתכל איך הממשלה דופקת אותך, איך החרדים/ערבים/טייקונים לוקחים לך את כל הכסף. איך הכל יקר ואי אפשר להתקיים ברור שתהיה במצב של עני ומסכן. אם במקום זאת תבחר להגיד תודה על כך שיש לך אוכל וקורת גג, חברים ומשפחה אוהבים תהיה בחוויה של עשיר ומאושר. הכל עניין של מה אתם בוחרים לעשות. להתלונן או לשפר? להתמקד במה שאין וכך להיות בתחושה מתמדת של אין או להתמקד בתחושה של יש ולהיות בתחושה מתמדת של יש.

 

בגיל 14 אבא שלי לקח את כל החסכונות ברח מהארץ והשאיר את אמא שלי לבד לגדל 4 ילדים. יכולתי לבחור להיות עניה ומסכנה ולבכות לאמא שלי שתתן לי כסף ותקנה לי דברים  למרות שידעתי שלא היה לה אבל את המעט שהיה לי היא תתן. במקום זאת, בחרתי להיות עשירה ומאושרת ותליתי בכל השכונה שלטים של בייביסיטר ומאז תמיד קניתי לעצמי כל מה שהייתי צריכה.

 

בגיל 20 כשהשתחררתי מהצבא יכולתי לבחור ללכת ללמוד לתואר כמו כל חבריי, לחיות על מלגות, למלצר ולספור כל שקל, בקיצור להיות עניה ומסכנה. במקום זאת בחרתי לדחות את התואר ולפתח קריירה כשידעתי שאת התואר האקדמאי אני אוציא תוך כדי עבודה. בחרתי להיות עשירה ומאושרת, לממן את עצמי והתואר בלי להיות צריכה לבקש נדבות מאף אחד.

 

היום לפני כל קניה שאני עושה אני בודקת ומשווה מחירים ולפני שאני מוציאה את הכרטיס אשראי אני שואלת את עצמי האם באמת אני צריכה את הקנייה הזאת? האם זה באמת יעשה אותי מאושרת? האם לא עדיף להשקיע את הכסף הזה ולקנות איתו את החופש העתידי שלי?

 

אני בוחרת להיות עשירה ומאושרת בכך שאני רוצה להשתמש בכסף לקנות בשבילי את הדבר הכי חשוב לי. החירות שלי. המילה חירות מורכבת מכמעט אותן אותיות של אחריות (הא' זה אתם!). אם לא תקחו אחריות על עצמכם וההתנהלות שלכם בחיים לא תגיעו לחירות! לא תוכלו לחסוך אם כל הזמן תחשבו כמה הכל יקר, לא תוכלו להשקיע אם כל הזמן תחשבו על כמה כסף שאין לכם, לא תוכלו לצאת מחובות אם תמשיכו לקנות דברים שלא עושים אתכם באמת מאושרים אלא רק מחזקים את האמונה שאי אפשר לחסוך.

 

קל להתלונן, את זה באמת כל אחד יכול לעשות. אבל האם אתם באמת מנסים?

האם אתם מתעדים כל שקל שיוצא ועל מה?

האם ערכתם שיחות טלפון לכל נותני השירות שלכם והתמקחתם על מחירים?

האם אתם מפנקים את עצמכם בדרכים שאינן דורשות עלות כספית?

האם אתם בוחרים לעשות דברים בעצמכם במקום לשלם למישהו אחר באופן קבוע?

האם למדתם את עולם ההשקעות והיופי של ריבית דריבית?

האם אתם יודעים על דרכים להוזיל את עלויות המחיה שלכם ועשיתם אותן?

האם ניסיתם למצוא דרכים להגדיל את ההכנסות שלכם?

 

אם עניתם לא לחלק מהשאלות הללו אין לכם שום זכות להתלונן. אם אתם לא מנסים בכלל לחסוך איך אתם יכולים לטעון שאתם לא מצליחים או שאי אפשר? אם תקחו אחריות על ההוצאות שלכם, תשנו את סדרי העדיפויות ותעדיפו אושר ארוך טווח על פני אושר רגעי וחומרי תראו שהדברים נראים אחרת. אפשר לשבת ולהתלונן, לקטר ולהתבכיין זה הכי קל וזה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב. אבל אפשר גם לחשוב קצת אחרת, לצאת מהקופסא, להבין מה חשוב לנו באמת בחיים ולשנות את ההוצאות שלנו בהתאם.