מתי מספיק זה מספיק

לפני כמה חודשים קרתה פעם מהפעמים הנדירות שלצערי לא הספקתי להכין לעצמי ארוחת צהריים נאותה וישבתי לצהריים בבית קפה עם קולגה מהעבודה. נראה שבסופו של דבר ארוחת הצהריים הזו בחוץ תרמה לי במשהו אחר, בחומר למחשבה עמוקה שמעט מדי אנשים בחיים מצליחים לעשות באמת. אותו אדם מרים פרויקט חשוב בארגון אך אני יודעת שהוא נתקל בקשיים בירוקרטיים, פוליטיים ומקצועיים רבים כחלק מהקמת הפרויקט שגורמים לו לתסכול רב. לאחר שיחה קולחת על הא ודא, הבחור סיפר לי קצת על ההשקעות שלו בנדל”ן ואמר לי שהוא מעוניין לקנות בקרוב דירה נוספת להשקעה. בהתחשב בכך שאותו אדם לא הגיע ממשפחה מבוססת, בעלות על מספר דירות להשקעה לפני גיל 30 הינו הישג ראוי לכל הדעות. בהחלט היה לי קצת קשה להסתיר את הקנאה שהתחילה לפעפע בי, הרי אני עומלת כל כך קשה על להשיג עצמאות כלכלית, והנה לו מולי אדם שכבר הצליח לעשות זאת!

כמובן שמיד שאלתי אותו אם זה המצב מדוע הוא עדיין עובד במשרה מלאה ועוד בתפקיד מאתגר ומתיש כל כך, הרי ההון העצמי שלו מספיק לפרישה מוקדמת ואף מעבר לכך. בשלב זה שהוא התחיל לענות, הקנאה עברה והתחילה לאט לאט להתחלף ברחמים. הוא שאל אותי כמה מבחינתי מספיק לי כדי לפרוש, עניתי לו שמבחינתי 6,000 ₪ לחודש זה בהחלט סכום שאני יכולה לחיות איתו בנוחות. התגובה הראשונית שלו הייתה, אוקיי 6,000 ₪ למחיה וכמה עוד? לא נתפש מבחינתו ש-6,000 ₪ בחודש (שהוא אפילו מספר יחסית מוגזם) הינו מספיק לפרישה מוקדמת. שום סכום מבחינתו לא מספיק, הגישה שלו לחופש אמיתי היא להיות מסוגל להחליט שבא לו ארוחת בוקר באמסטרדם אז לטוס במחלקה ראשונה ובהמשך אולי לקנח בחוף בריביירה הצרפתית. אם אין לו את היכולת לעשות מה שמתחשק לו מתי שמתחשק לו מבחינתו זה לא מספיק והוא לא יכול לפרוש. איך הוא יוכל לפרוש אם הכספים שלו אינם יכולים למממן מכונית פאר חדישה? או קפיצה קטנה לחו”ל לנשנש באיזה מסעדת יוקרה? ומה אם הוא לא יוכל לקנות כל דבר בחנות שהוא רואה?

הקנאה שהייתה לי בהתחלה התפוגגה לגמרי בשלב זה. עומד מולי אדם שיכול לפרוש כאן ועכשיו, לחיות חיים טובים ונוחים ולקבל בערך 15,000 ₪ בחודש מההשקעות שלו אך הוא בוחר שלא לעשות זאת! הוא בוחר להמשיך להפעיל את השעון המעורר כל בוקר, לקום להתארגן, למכור את הזמן שלו למישהו אחר בתפקיד שמתסכל אותו רק כדי שיוכל להגשים מעין חלום צרכני שאין שום הבטחה שיעשה אותו מאושר. במקום להשתמש בסכום כסף הנכבד שהוא צבר על מנת לקנות את החופש שלו, הוא נהיה משועבד לו יותר ויותר. במקום שהכסף יאפשר לעשות כל מה שמתחשק לו כפי שהוא יכול ברגע זה, כנראה שאותו אדם ימשיך לעבוד מרבית חייו ולמכור את המשאב המתכלה ביותר שלו, הזמן שלו על פני כדור הארץ, רק כדי להגשים פנטזיה שלא בטוח שהוא צריך או שתגרום לו באמת לאושר. האם באמת בן אדם רוצה כל יומיים לטוס למקום אחר רק כדי לחוות חוויה קצרה ולחזור? האם באמת לא ניתן להשיג חופש אמיתי בפחות כסף מכך? והאם אתה עדיין באמת חופשי אם אתה משועבד לתאוות צרכניות שלא מעלות את רמת האושר?

בסוף השיחה יצאתי מהורהרת, הרי אני באמת אוהבת לטוס לחו”ל לטייל ולגלות מקומות חדשים. אני אוהבת אוכל טעים במסעדות ואיכות חיים. האם אופטימיות זה באמת הכיוון שאני רוצה ללכת בו? להקטין הוצאות ולפרוש כלכלית? חשבתי לעומק על הדברים שהוא אמר והבנתי שמבחינתי אם הייתי במצבו כבר הייתי פורשת מזמן מכמה סיבות. הראשונה היא שהסיבה העיקרית שאני אוהבת לטוס לחו”ל זה הניתוק מהמחויבות של העבודה והחופש שאני חווה בכך. אם אני חווה חופש רב בחיי היום היום, אין לי ממה לברוח לגיחה בחו”ל כדי לנפוש, החיים שלי בעצמם יהיו הנופש. בכלל אם

במיני פרישה שלי, אמנם יכולתי להרשות לעצמי לטוס לחו”ל אך התחלתי פרויקטים מעניינים ורבים (ביניהם האתר הזה) שגרמו לי לרצות להישאר במקום ופשוט ליצור ולכתוב ולחיות במקום לברוח.

האם אתם יודעים מה הסכום הנחוץ לכם לפרישה? האם עקבתם אחרי ההוצאות שלכם ואתם יודעים מה אתם צריכים בשביל לחיות? לא מותרות, חיים, היכולת לקום בבוקר ולהחליט מה אתם רוצים לעשות בזמן שלכם.

עדכון: כמה חודשים לאחר השיחה הזאת הבחור הזה התפטר ופרש סופית. אולי השיחה שלנו באותו צהריים באמת השפיעה עליו, אולי התפקיד שלו בהחלט נהיה מתיש יותר מדי ואולי סתם פשוט נפל לו האסימון שאם הוא יכול לפרוש עכשיו אז למה לא? הוא פרש לכמה חודשים עבר לארץ אחרת והתחיל לעבוד שם במשרה מלאה במקום אחר.

בכל מקרה, הוא בהחלט היווה השראה אופטימית לצורך הגברת המוטיבציה, זה אפשרי לפרוש צעיר, זה אפשרי לפרוש עשיר רק צריך להעיז ולנסות.