מי בכלל צריך תואר היום?

להלן תיאור החיים של צעיר טיפוסי בישראל:

• • 1. סיים למלא את חובתך הצה"לית למדינה בגיל 20-22
    2. תעבוד שנה כדי לחסוך לטיול הגדול ואולי גם תעשה פסיכומטרי או תשלים בגרויות על הדרך
    3. תטייל חצי שנה עד שנה אי שם במזרח / דרום אמריקה / ניו זילנד
    4. תלמד תואר ותבלה 3-4 שנים בהשגת תעודה אקדמאית במוסד הגבוה ביותר שאליו התקבלת בתחום שנראה לך שאיכשהו יכול לעניין אותך לעסוק בו בעתיד. תממן את עצמך על ידי מלצרות או עבודות זמניות בין חופשים (כמובן שההורים תמיד שם כדי לעזור אם צריך)
    5. תתחנן למקומות עבודה שיעסיקו אותך, הרי יש לך תואר אקדמאי! אתה משכיל! אבל היי, רגע, למה המשכורת כל כך נמוכה? מי יכול לחיות מזה? ניסיון? מזתומרת ניסיון? יש לי תואר!

כך יוצא שצעירים רבים מתחילים את חייהם רק בגיל 25-28 עם משכורת נמוכה ולא מבינים איך אני יכולה בכלל להישאר אופטימית ולחשוב שאפשר לפרוש מחסכונות. איך אפשר לחסוך ממשכורת שהיא קצת יותר גבוהה ממשכורת מינימום? במיוחד אם הם עשו את הטעות הענקית של לקחת הלוואות סטודנטים לממן את חייהם בלימודים בשקט. איך בדיוק אני נשארת אופטימית? ובגילאים האלה הם רוצים להתחיל לחשוב על חתונה וילדים לקנות בית ומה לא. קיצר, כוסאומו המדינה הזאת אנחנו עוברים לברלין!

אישית גם אני וגם בן זוגי בחרנו בנתיב אחר. שנינו בעלי תואר אמנם אך התהליך שעברנו שונה בהחלט מהתהליך שראיתי את רוב בני גילי עוברים. בגלל מצבה הכלכלי של המשפחה שלי ידעתי שאף אחד לא יוכל לממן את הלימודים שלי אם אני רוצה להגשים את החלום שלי ולהיות פסיכולוגית, לכן בתיכון עשיתי פסיכומטרי וניסיתי להתקבל לעתודה. כשאני אומרת עשיתי, אני מתכוונת לכך שפשוט ניגשתי ועשיתי את המבחן, בלי קורס, בלי תרגול, בלי מדריך שישב לי על הראש. התוצאה הייתה בהתאם ולא התקבלתי לעתודה. החלום להיות פסיכולוגית עדיין בער בי (למרות שהוא בהחלט ירד בשנים האחרונות) ולכן אחרי שהשתחררתי מהצבא הייתה לי החלטה חשובה לקבל. המצב הכלכלי שלי לא השתנה רבות, יכולתי לעשות שוב פסיכומטרי, להשיג מלגות, להמשיך לגור בבית ולמצוא משרה חלקית שתממן אותי וכך להגשים את החלום שלי.

בחרתי בכיוון אחר לגמרי, אחרי שנתיים שבהם הרווחתי משכורת צבאית של 450 ₪ שלא הייתה לי ברירה אלא לחיות ממנה החלטתי שאני לא מוכנה לעוד כמה שנים כאלו. אני לא רוצה להיות סטודנטית ענייה ומרודה, אני לא רוצה ללמוד בלחץ ולעבוד בעבודות מייאשות ולא מספקות רק כדי לממן את התואר שלי ולספור כל שקל בסוף. בחרתי לנצל את מעט כישורי המחשוב שקיבלתי מהצבא ומכרתי את נשמתי להייטק. אני לא מתכוונת רק לכך שדחיתי את החלום שלי לטובת הכסף, אלא לכך שבאמת ובתמים הייתי עסוקה שעות מטורפות בעבודה בצורה לא שפויה לחלוטין. לילות, סופי שבוע, להישאר עד 11 בלילה במשרד או אצל לקוחות היו עניין שבשגרה אצלי. זה היה מתיש, אבל בגיל 21 היה לי רכב צמוד שכולו מומן על ידי העבודה, משכורת כפולה מהמינימום ותחילת קריירה מבטיחה, דברים שחבריי המלצרים רק יכלו לחלום עליהם.

הבוס שלי אמר לי כשהתקבלתי שהחברה הזאת היא האוניברסיטה הכי טובה, אחרי לימודים מתישים ארוכים ולילות שלמים של לנסות לפתור תקלות ולחזור הביתה ב-6 בבוקר מפעילות הבנתי שהבוס שלי צודק אבל לא רק מבחינת קריירה. הלימודים האינטנסיביים שעברתי בעבודה היו לי הגיוניים הרבה יותר מאשר ללכת ללמוד באוניברסיטה. למה? כי הם שילמו לי בשביל ללמוד! במקום שאני אתן את מיטב כספי למישהו אחר שילמד אותי, הם לקחו אותי בלי ניסיון והכשירו אותי ועוד שילמו לי על זה! למרות שבשלב זה כבר מאוד קינאתי בחבריי הסטודנטים, במסיבות המטורפות שהם מקבלים, בחופשות הסמסטרים, בעולם החברתי הנרחב שהם נחשפו אליו ובכלל מחוסר אחריות רצינית בחיים מעבר ללמוד קצת. בעוד שאני חוויתי את הלחץ בידיעה שכל לחיצת כפתור שגויה שלי יכולה להפיל חברה שלמה (דבר שלצערי אכן קרה פעם אחת). בזמן שאני ביליתי את רוב זמני בפגישות עם אנשים עשור או שניים מעלי ובקריאה אינסופית של מסמכי PDF טכניים, חבריי מהתיכון והצבא מילאו את הפייסבוק שלי בתמונות מהטיול בתאילנד/ארגנטינה/אוסטרליה וממסיבות בריכה של אגודות הסטודנטים.

 

קינאתי קצת אני לא אשקר. אז החלטתי שאני צריכה להגשים את החלום שלי ששמתי בהולד ואלך ללמוד. עברתי לתפקיד תובעני פחות ובחרתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה בגלל הגמישות שלה והיכולת שלי לשלב את האוניברסיטה עם העבודה. הבוס שלי מאוד פרגן להחלטה שלי וכך באיחור אופנתי אחרי חבריי התחלתי גם אני ללמוד. אחרי עוד שנה שנתיים הגלגל התהפך, אני אמנם למדתי ועבדתי אבל חבריי שסיימו עכשיו את התואר נכנסו לשוק העבודה ונדהמו. לקח להם המון זמן למצוא עבודה, המון אפילו שהיה להם תואר במדעי הדשא. כשהם כן מצאו משהו זה היה במשכורת נמוכה מאוד אבל לא הייתה להם ברירה והם התפשרו. חבריי למדו את מה שאני הפנמתי כבר לפני שנים, בשוק העבודה ניסיון נחשק הרבה יותר מאשר תעודה. בזמן שאני כבר הספקתי להיות בעלת קריירה מכובדת, קיבלתי הצעות עבודה מתחרות ברצף ותנאים מעולים (בעוד היותי סטודנטית!) חבריי רק התחילו את הקריירה שלהם מלמטה וחיפשו נואשות מקום עבודה שיקח אותם ברצינות.

 

וזהו מוסר ההשכל של הסיפור האישי הארוך הזה, תואר אקדמאי לכשעצמו לא שווה יותר מדי!

 

לכולם יש תואר – פעם, באמת לימודים אקדמאיים היו משהו שרק יחידי סגולה זכו לו, פשוט כי היו רק אוניברסיטאות והן לקחו את הטובים ביותר. היום עקב ריבוי המכללות והורדת סטנדרט הלימודים לכל פלוץ יש תואר ראשון כך שהתואר הראשון לא ממצב אתכם טוב יותר מאף אחד בשוק העבודה (ולא הדרך לפתרון היא לא לעשות תואר שני!).

 

לומדים מעט מידע רלוונטי – תשאלו כל סטודנט כמה מתוך התואר שלו רלוונטי באמת למה שהוא רוצה לעסוק בו בעתיד. התשובה תהיה באיזור ה-10%-20%. זאת אומרת שמתוך כל הזמן והכסף שמשקיעים בלימודים מקבלים מעט מאוד מידע שרלוונטי למקצוע שלכם במיוחד שברוב המקצועות התואר בכלל לא נחוץ. אלא אם כן אתם מתכוונים להיות רופאים, עורכי דין, פסיכולוגים, אדריכלים או כל מקצוע אחר שמחייב לימודים אקדמאים עדיף לכם לקחת קורס מקצועי במיוחד בתחום ופשוט למצוא עבודה. לא צריך ללמוד 3 שנים תואר בעיצוב כדי להיות מעצב גרפי, מספיק קורס פוטושופ וכמה עבודות התחלתיות לצבירת ניסיון. לא צריך תואר במדעי המחשב כדי להיות מתכנת, מספיק קורס תכנות (או לימוד עצמי) וניסיון מקצועי.

 

החובות של אחרי– אחרי 3 שנים של לימודים, הבזבוז לא נגמר. הרבה סטודנטים שהכרתי לקחו הלוואות סטודנט כדי לממן את המחיה שלהם בעצמם. אחרי שמסיימים את הלימודים, לא רק שצריך להחזיר את העלות של הלימודים אלא גם את העלות של לחיות כסטודנט. הבעיה הגדולה היא שצעיר עם תואר ראשון ללא ניסיון לא מרוויח כזה הרבה כך שהולכות עוד כמה שנים רק כדי להחזיר את החובות שצבר בשביל להשיג עבודה במשכורת שהיה יכול להגיע אליה גם ללא התואר.

 

ניסיון זה כל מה שחשוב – בקורות החיים אמנם השורה או שתיים על לימודים אקדמאיים זה נחמד אבל לא מעניין במיוחד. המעסיקים מחפשים אנשים שיודעים לבצע את התפקיד עצמו לא אנשים שלמדו רקע תיאורטי שאולי יעזור באופן כללי בתפקיד. הניסיון הוא החלק העיקרי אשר קובע לאיזה עבודות אפשר להתקבל ואיזה שכר תקבלו.

 

אני יודעת שבשלב זה רבים מכם אומרים לעצמם שכל זה טוב ויפה אבל יש מקצועות שחובה תואר כדי לעסוק בהם. נכון, רופאים, פסיכולוגים, עורכי דין וכדומה אכן מחייבים לימודים אקדמאיים בשביל העיסוק מבחינת החוק. אבל הרבה מקצועות אחרים לא דורשים באמת הכשרה, תארים כמו מנהל עסקים, כלכלה, סוציולוגיה, תקשורת, סוציולוגיה או B.A כללי, אינם מבטיחים לכם עבודה בסופו של דבר. התפתחה תרבות עצומה של "מדעי הדשא" למיניהם, מכלול של מקצועות הומניים שנחשבים לקלים יותר יחסית ותלמידיהם מבלים את רוב הזמן בדשא בקמפוס. האם לא הגיע הזמן לזרוק לפח את האקסיומה שתואר אקדמאי שווה ערך לביטחון תעסוקתי? או שבכלל ביטחון תעסוקתי זה לא מה שצריך לשאוף אליו? האם לא הבנו כבר שבעולם של היום ניסיון וידע מקצועי הינו כל מה שצריך? האם לא עדיף לצעירים של היום לעשות קורס מקצועי כלשהו, למצוא עבודה מכניסה ואם עדיין רוצים אז להוציא תואר תוך כדי? אם שוק העבודה מעדיף ותק וניסיון מקצועי על פני לימודים אקדמאיים האם לא עדיף שגם אנחנו נשנה את סדר העדיפויות שלנו בהתאם? בסופו של דבר זה הרבה יותר כלכלי בשבילנו.