יש כל כך הרבה סיבות לכך שנראה לי שהפוסט הזה יימשך לנצח. אבל הסיבה שמניעה אותי יותר מכל היא ההבנה שאני רוצה ילדים. במשך שנים התכחשתי לעובדה, חשבתי שאני לא מוכנה, לא רוצה וזה פשוט לא בשבילי. אבל כנראה שהשעון הביולוגי אכן קיים כי בשנה האחרונה הבנתי יחד עם בן זוגי שאנחנו כן רוצים ילדים. ההבנה הזאת לגבי עצמי שינתה לי הרבה את דרך החשיבה. אם אני רוצה להביא ילדים איך אני רוצה לגדל אותם? באיזה אווירה?
חשבתי על הילדות שהייתה לי ואני חושבת שזה מה שהייתי רוצה להעניק לילדיי. אימי הייתה עקרת בית שחיכתה לי ולאחיותיי כל צהריים כשחזרנו הביתה מהלימודים עם ארוחת צהריים חמה. ישבנו אכלנו ביחד ואז אמא ישבה איתנו, עזרה לנו בשיעורי הבית ובכלל בילתה איתנו זמן רב. בחופשים אמא הייתה קונה לנו חוברות למידה כך שלמדתי לקרוא עוד לפני שהגעתי לכיתה א', וידעתי חשבון טוב יותר משאר הכתה. אני זוכרת שמדי פעם היא הייתה לוקחת אותי למה שנקרא יום כיף. יום שלם שבמקום ללכת לבית ספר הייתי מבלה עם אמא רק אני והיא. האמת שאמא שלי תמיד הייתה שם בילדותי, מעורבת בחיי, מכירה את כל המורות והחברים ותמיד עם זמן ורצון לעזור.
מנגד עמדו בפניי תמונות של הקולגות שלי, בעיקר הנשים שכל הזמן מודאגות מכך שהן צריכות לחזור מוקדם לקחת את הילד, אין להן זמן לשבת להכין עם הילדים שיעורים ובכלל הן לוקחות יותר מדי ימי מחלה בגלל הילדים והבוס כבר כועס עליהן בגלל זה. מעבר לכל מה שהפריע לי הייתה תחושת האשמה הבלתי נסבלת שנשמעה מקולן של הקולגות שלי, זה נדמה שהן כל הזמן היו קרועות בין עבודה לילדים, כל הזמן חשות אשמה על זה שהן לא איתן.
החלטתי שזה ממש לא מה שאני רוצה, אמנם קשה לי לראות את עצמי כעקרת בית, אני לא חושבת שזה בשבילי אבל הייתי רוצה לדעת שזאת לפחות אפשרות. כלומר שאני יכולה בזכות עצמי לבחור אם לעבוד או לא לעבוד ובמשך כמה זמן. אני רוצה להיות מסוגלת לגדל את הילדים שלי, לפגוש אותם כשהם חוזרים מהבית ספר, לעזור להם להתמודד עם הילד מהכיתה השנייה שמציק להם ולהקשיב לכל הסיפורים המצחיקים שלהם במשך היום. אני לא רוצה להגיע הביתה מותשת אחרי יום עבודה ארוך כשכבר אין לי כח לכלום ורק אז לתת את המינימום מעצמי לילדים. אני לא רוצה להיות משועבדת לבוס רק כדי שאוכל לחיות ואז לתת לילדים שלי את המינימום תשומת לב שנשארה לי. אני לא רוצה שהילדים שלי יראו את אבא שלהם רק בסופי שבוע כי הם ישנים עד שהוא מגיע הביתה. השיטה שבה שני ההורים עובדים משרה מלאה וסומכים על אחרים לגדל להם את הילדים אינה מוצאת חן בעיניי והאלטרנטיבה של פרישה מוקדמת נראית טוב יותר ויותר ככל שאני חושבת על זה.
הרי כל מה שצריך לעשות זה לוותר על כמה מותרות שממילא לא חשובות לי כל כך, ללמוד איך להשקיע ולחיות מהרווחים.
מעבר לכך יש עוד סיבות לכך שאני רוצה לפרוש:
- אני רוצה ליהנות משעות האור והשמש היפה שיש לנו במקום לבלות את כולם במשרד ולחזור הביתה רק כשכבר חשוך ואיך כח לצאת מהבית.
- אני רוצה את החופש הבלתי מוגבל לקום כל בוקר ולדעת שאני יכולה לבחור מה אני רוצה לעשות היום
- אני רוצה להיות מסוגלת לבצע מטרות רבות נוספות שיש לי
- אני רוצה להיות מסוגלת לקחת חופשה מתי שאני רוצה ולכמה זמן שאני רוצה
- אני רוצה לישון בשקט בלילה בידיעה שאין לי דאגות כלכליות
- אני רוצה להשקיע זמן ותשומת לב לחברים ומשפחה ולהרחיב את המעגל החברתי
- אני רוצה לטייל יותר בארץ ובעולם
- כשיש משרה מלאה, דוחסים את כל הסידורים, הניקיונות, המפגשים החברתיים לסוף השבוע כך שבמקום לנוח מגיעים מסוף השבוע מותשים אפילו יותר. אני רוצה זמן לנוח ולהירגע כל השבוע ולא רק בסופי שבוע
- אני רוצה חיים שקטים, פשוטים ומאושרים ובשביל זה צריך להוריד מהתפריט דאגות כלכליות והימצאות תמידית במשרד
- הלחץ העצום שיש במירוץ העכברים לא בריא, אני רוצה חיים בריאים ושלווים.
אני בטוחה שיש עוד סיבות רבות שאני אגלה בהמשך למה פרישה מוקדמת מתאימה לי אבל בינתיים זה מספיק לי לדעת שאני מתקדמת בכיוון.
למה אתם רוצים לפרוש מוקדם?
פינגבאק: 10 הרגלים טובים להבטחת חופש כלכלי | האופטימית הדרך לעצמאות כלכלית
פינגבאק: תרגיל כתיבה יומי שלי - האופטימית