לפני כמה חודשים קרתה פעם מהפעמים הנדירות שלצערי לא הספקתי להכין לעצמי ארוחת צהריים נאותה וישבתי לצהריים בבית קפה עם קולגה מהעבודה. נראה שבסופו של דבר ארוחת הצהריים הזו בחוץ תרמה לי במשהו אחר, בחומר למחשבה עמוקה שמעט מדי אנשים בחיים מצליחים לעשות באמת. אותו אדם מרים פרויקט חשוב בארגון אך אני יודעת שהוא נתקל בקשיים בירוקרטיים, פוליטיים ומקצועיים רבים כחלק מהקמת הפרויקט שגורמים לו לתסכול רב. לאחר שיחה קולחת על הא ודא, הבחור סיפר לי קצת על ההשקעות שלו בנדל"ן ואמר לי שהוא מעוניין לקנות בקרוב דירה נוספת להשקעה. בהתחשב בכך שאותו אדם לא הגיע ממשפחה מבוססת, בעלות על מספר דירות להשקעה לפני גיל 30 הינו הישג ראוי לכל הדעות. בהחלט היה לי קצת קשה להסתיר את הקנאה שהתחילה לפעפע בי, הרי אני עומלת כל כך קשה על להשיג עצמאות כלכלית, והנה לו מולי אדם שכבר הצליח לעשות זאת!
כמובן שמיד שאלתי אותו אם זה המצב מדוע הוא עדיין עובד במשרה מלאה ועוד בתפקיד מאתגר ומתיש כל כך, הרי ההון העצמי שלו מספיק לפרישה מוקדמת ואף מעבר לכך. בשלב זה שהוא התחיל לענות, הקנאה עברה והתחילה לאט לאט להתחלף ברחמים. הוא שאל אותי כמה מבחינתי מספיק לי כדי לפרוש, עניתי לו שמבחינתי 6,000 ₪ לחודש זה בהחלט סכום שאני יכולה לחיות איתו בנוחות. התגובה הראשונית שלו הייתה, אוקיי 6,000 ₪ למחיה וכמה עוד? לא נתפש מבחינתו ש-6,000 ₪ בחודש (שהוא אפילו מספר יחסית מוגזם) הינו מספיק לפרישה מוקדמת. שום סכום מבחינתו לא מספיק, הגישה שלו לחופש אמיתי היא להיות מסוגל להחליט שבא לו ארוחת בוקר באמסטרדם אז לטוס במחלקה ראשונה ובהמשך אולי לקנח בחוף בריביירה הצרפתית. אם אין לו את היכולת לעשות מה שמתחשק לו מתי שמתחשק לו מבחינתו זה לא מספיק והוא לא יכול לפרוש. איך הוא יוכל לפרוש אם הכספים שלו אינם יכולים למממן מכונית פאר חדישה? או קפיצה קטנה לחו"ל לנשנש באיזה מסעדת יוקרה? ומה אם הוא לא יוכל לקנות כל דבר בחנות שהוא רואה?
הקנאה שהייתה לי בהתחלה התפוגגה לגמרי בשלב זה. עומד מולי אדם שיכול לפרוש כאן ועכשיו, לחיות חיים טובים ונוחים ולקבל בערך 15,000 ₪ בחודש מההשקעות שלו אך הוא בוחר שלא לעשות זאת! הוא בוחר להמשיך להפעיל את השעון המעורר כל בוקר, לקום להתארגן, למכור את הזמן שלו למישהו אחר בתפקיד שמתסכל אותו רק כדי שיוכל להגשים מעין חלום צרכני שאין שום הבטחה שיעשה אותו מאושר. במקום להשתמש בסכום כסף הנכבד שהוא צבר על מנת לקנות את החופש שלו, הוא נהיה משועבד לו יותר ויותר. במקום שהכסף יאפשר לעשות כל מה שמתחשק לו כפי שהוא יכול ברגע זה, כנראה שאותו אדם ימשיך לעבוד מרבית חייו ולמכור את המשאב המתכלה ביותר שלו, הזמן שלו על פני כדור הארץ, רק כדי להגשים פנטזיה שלא בטוח שהוא צריך או שתגרום לו באמת לאושר. האם באמת בן אדם רוצה כל יומיים לטוס למקום אחר רק כדי לחוות חוויה קצרה ולחזור? האם באמת לא ניתן להשיג חופש אמיתי בפחות כסף מכך? והאם אתה עדיין באמת חופשי אם אתה משועבד לתאוות צרכניות שלא מעלות את רמת האושר?
בסוף השיחה יצאתי מהורהרת, הרי אני באמת אוהבת לטוס לחו"ל לטייל ולגלות מקומות חדשים. אני אוהבת אוכל טעים במסעדות ואיכות חיים. האם אופטימיות זה באמת הכיוון שאני רוצה ללכת בו? להקטין הוצאות ולפרוש כלכלית? חשבתי לעומק על הדברים שהוא אמר והבנתי שמבחינתי אם הייתי במצבו כבר הייתי פורשת מזמן מכמה סיבות. הראשונה היא שהסיבה העיקרית שאני אוהבת לטוס לחו"ל זה הניתוק מהמחויבות של העבודה והחופש שאני חווה בכך. אם אני חווה חופש רב בחיי היום היום, אין לי ממה לברוח לגיחה בחו"ל כדי לנפוש, החיים שלי בעצמם יהיו הנופש. בכלל אם
במיני פרישה שלי, אמנם יכולתי להרשות לעצמי לטוס לחו"ל אך התחלתי פרויקטים מעניינים ורבים (ביניהם האתר הזה) שגרמו לי לרצות להישאר במקום ופשוט ליצור ולכתוב ולחיות במקום לברוח.
האם אתם יודעים מה הסכום הנחוץ לכם לפרישה? האם עקבתם אחרי ההוצאות שלכם ואתם יודעים מה אתם צריכים בשביל לחיות? לא מותרות, חיים, היכולת לקום בבוקר ולהחליט מה אתם רוצים לעשות בזמן שלכם.
עדכון: כמה חודשים לאחר השיחה הזאת הבחור הזה התפטר ופרש סופית. אולי השיחה שלנו באותו צהריים באמת השפיעה עליו, אולי התפקיד שלו בהחלט נהיה מתיש יותר מדי ואולי סתם פשוט נפל לו האסימון שאם הוא יכול לפרוש עכשיו אז למה לא? הוא פרש לכמה חודשים עבר לארץ אחרת והתחיל לעבוד שם במשרה מלאה במקום אחר.
בכל מקרה, הוא בהחלט היווה השראה אופטימית לצורך הגברת המוטיבציה, זה אפשרי לפרוש צעיר, זה אפשרי לפרוש עשיר רק צריך להעיז ולנסות.
אחלה חומר למחשבה! באמת מדהים לראות כמה תרבות ה"לא מספיק" תופסת אנשים חזק מידי..
ועל הדרך זה, סיימתי עכשיו לקרוא את כל הפוסטים שלך, תענוג אחד גדול! תודה רבה!!:)
וואו שי כיף גדול לשמוע! אשתדל לכתוב עוד כדי לעמוד בקצב שלך =)
אני באופן אישי יודע איזה סכום אני צריך בשביל לפרוש ולשמחתי הרבה כבר הגעתי אל היעד הנכסף.
למרות זאת אני מוצא כל כך הרבה עניין וריתוק בעבודה היום יומית שלי (טיפה קשה לי להגדיר את זה כ-"עבודה" – זה פשוט לא מרגיש כך) שאני לא חושב בכלל על לפרוש בקרוב.
ביום שבו המעסיק יחליט שנמאס לו לראות את הפרצוף שלי ממשיך לחייך ללא תלות לכמה אנשים אחרים לחוצים במשרד ויבעט בי החוצה אני אבדוק מחדש איך אני ארצה לבלות את שאר זמני הפנוי.
אכן דעת אתה מברי המזל שגם עובדים בתחום שהם אוהבים והוא מכניס להם היטב וגם יכולים להרשות לעצמם לפרוש.
אותו בחור בילה את רוב ארוחת הצהריים בקיטורים על מקום העבודה לכן זה הפתיע אותי שהוא המשיך אפילו שיכל להרשות לעצמו בקלות להפסיק לעבוד.
אנשים מתרגלים די מהר לכל רמת חיים, טובה או רעה. בדיוק כפי שהוא כבר התרגל שהכנסה פסיבית של 15000 זה לא משהו שהוא מתרגש ממנו והוא רואה בעיניו את מה שעדיין אין לו, יש סיכוי טוב שגם את עם 6000 תתרגלי למצב החדש ותראי בעיקר את מה שאין לך ולא מה שיש לך. זה טבעי לשאוף ליותר, כאלה אנחנו האנשים. להסתפק במספיק זה חריג מאד.
נכון, אנשים מתרגלים וזה גם לא הגיוני במיוחד לחשוב שאם מישהו הצליח לפרוש בגיל 30 הוא ישב רגל על רגל וישחק בינגו. הגיוני שימשיך לתרום ולעשות את מה שהוא אוהב הבעיה שלי שאותו בחור לא ממש אהב ולא כל כך נהנה ממה שהוא עשה והיה תחת לחץ עצום ומתמיד.
אתה בהחלט צודק, רוב הסיכויים שלא אסתפק ב-6,000 אבל בסכום זה אני כנראה אפרוש ואעסוק בלפתח דברים משל עצמי שאני אוהבת בלי לחץ כלכלי או שארד לחצי משרה לכל הפחות אם תישאר הנאה מהעבודה שלי.
לגבי הסוף: למרות שהתפטר סופית מהעבודה בארץ הוא הלך לעבודה משרה מלאה בחו"ל? אז הוא בעצם לא פרש אלא רק החליף מדינה.
זה קורה הרבה יותר ממה שאת חושבת
אני מכירה הרבה אנשים שיכולים להרשות לעצמם לפרוש ואכן עשו זאת לכמה חודשים ואז חזרו לעבוד, לרוב בתחום אחר לגמרי.
פשוט כי לשבת על חוף ים עם קוקטייל זה נחמד מאוד, אבל רוב האנשים ימצו את זה אחרי כמה חודשים ויחפשו לעשות משהו מועיל. לרוב, אנשים שכן הצליחו להגיע למקום הזה של עצמאות כלכלית הם כאלה שיש להם הרבה רעיונות ויצירתיות וקשה להם לשבת ופשוט לא לעשות כלום. ההבדל הוא שהם רוצים לעשות את זה ולא חייבים.
בסוף, העשייה נותנת הרבה מאוד משמעות לחיים